הפיגור השכלי מוכר במסגרת התרבותית כבר למעלה מ- 2500 שנה. עם זאת, למרות שמדובר בתופעה המוכרת כל כך הרבה זמן, עדיין אין לה הגדרה אחת ויחידה אלא מכלול שלם של הגדרות, המשתנות באופן מתמיד.
השונות שבאה לידי ביטוי בהגדרת מצב אנושי מורכב זה, מבטאת את השינויים שהתחוללו במהלך ההיסטוריה בתפיסת הפיגור השכלי ובדרכי הטיפול השונות בהן נהוג היה להתמודד עם התופעה.
בעבר, נהוג היה להתייחס לאנשים הסובלים מפיגור שכלי בהתאם למודל הרפואי, והיגיון זה תמך בתפיסה לפיה הפיגור השכלי נובע כתוצאה מפגיעה מוחית אורגנית.
לאור זאת, אין זה פלא שלקראת סוף המאה התשע עשרה, התפתחו מוסדות רבים שנועדו להרחיק מהחברה את הסובלים ממוגבלויות אלה. באופן זה הבטיחו שהחברה תהיה מוגנת מפני הלוקים בשכלם, שנאלצו לחיות במוסדות שתוכננו כבתי חולים גדולים עם חדרים קטנים ואלפי מטופלים. צוות המטפלים הורכב מאחיות, רופאים וסניטאריים והטיפול כלל בעיקר שימוש בתרופות.
השינוי בתפיסת הפיגור השכלי
רק במהלך המאה העשרים החלו לצוץ ולהופיע גישות חדשות לתופעה, שהפכו אותה מבעיה רפואית לבעיה חברתית, שכן התפתחה ההבנה שלא ניתן לרפא את הלוקים בשכלם ולכן יש לשנות את הגישה החברתית כלפיהם.
השינוי המשמעותי הזה בתפיסת החברה את הלוקים בשכלם הוביל להתפתחות של גישת האי-מיסוד (בלעז: de-institutionalization) ששמה לה למטרה להעביר את הסובלים מפיגור שכלי מאשפוז במוסדות פסיכיאטריים למגורים במסגרות בתוך הקהילה, המאופיינות בתנאי חיים קרובים ככל האפשר לאלו שבהם מתקיימים אנשים שלא סובלים מפיגור שכלי. כמו כן, גישה זו דוגלת בקבלה של הסובלים מפיגור שכלי ושילובם בכל תחומי החיים.
גישה זו גרמה לצמיחה והתפתחות של מסגרות רבות מאוד בקהילה, שנועדו לספק לסובלים מפיגור שכלי שירותי תעסוקה, לימודים, פנאי ומגורים. הפיתוח המואץ של שירותים עבור הלוקים בפיגור שכלי מתבסס על אידאולוגיה הדוגלת בזכותו של אדם הסובל מנכות שכלית לגור בסביבה הכי פחות מגבילה האפשרית מבחינת מצבו ובנורמליזציה של חייו, שכן הנורמליזציה תורמת לקידומו ומסייעת לפיתוח של מיומנויות הסתגלות חשובות כמו לדוגמה עצמאות בניהול משק בית, בטיפול אישי, בקשרים חברתיים ובתקשורת.
המרכיב החברתי בהגדרת הפיגור השכלי
בימינו על מנת להגדיר פיגור שכלי נדרשים בגדול שלושה תנאים: מנת משכל וגיל שכלי, תקופת האיחור ההתפתחותי והסתגלות אישית וחברתית. כפי שניתן להבין, המרכיב החברתי מהווה חלק בלתי נפרד מההגדרה של פיגור שכלי ולמרות שעדיין נעשה שימוש במבחני IQ (מבחני אינטליגנציה) לצורך אבחון של פיגור שכלי, הרי שמשנה לשנה הולכת וגוברת החשיבות שמוענקת ליכולות התפקודיות, בדגש על היכולות החברתיות.
במילים אחרות, ניתן לכתוב כי על מנת לאבחן פיגור שכלי יש להגדיר במדויק את הקושי של הנבדק להסתגל מבחינה התנהגותית ותפקודית לנורמות ההתנהגות חברתית ותפקודית הצפויים מבני גילו בקבוצה התרבותית שלו. הסתגלות חברתית יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים רבות כשבין היתר מדובר ביכולת לזהות סוגים שונים של מצבים חברתיים, להבין כללים וחוקים חברתיים, להבחין בין מידות שונות של קרבה אנושית, להגיב מבחינה חברתית באופן התואם את הסיטואציה ועוד.
במקרים רבים מאוד הבעיות החברתיות יכולות לבוא לידי ביטוי בהתנהגות שאינה מותאמת חברתית כמו לדוגמה מעשים החוזרים על עצמם שוב ושוב ללא שום מטרה או תכלית כמו למשל חזרה על אותן מילים שוב ושוב, מחיאת כפיים ללא סיבה, קפיצה במקום ועוד.
החשיבות של פיתוח מיומנויות חברתיות לאיכות החיים
בעיות חברתיות מסוגים שונים עלולות לגרום לפגיעה חמורה באיכות החיים של הסובלים מפיגור שכלי ולפיכך ישנה חשיבות עליונה לעשות מאמצים לשילובם במסגרות חברתיות ולשיפור היכולות החברתיות של הלוקים בשכלם. למעשה, במחקרים רבים מספור נמצא כי בקרב אנשים הלוקים בפיגור שכלי, הסובלים מבעיות חברתיות חמורות, קיימת שכיחות גבוהה במיוחד של הפרעות פסיכיאטריות דוגמת דיכאון או הפרעות חרדה.
נכון להיום ישנן דרכי טיפול רבות מאוד שניתן לרתום לטובת שיפור המיומנויות החברתיות והכישורים הבין אישיים. בין היתר יש ליצור הזדמנויות למפגשים חברתיים על בסיס יומיומי, לאפשר התנסויות במצבים חברתיים מגוונים, לסייע למטופל ללמוד תוך כדי התנסות או תוך כדי משחק ועוד. במקרים רבים מאוד ניתן להפיק תועלת גם ממעורבות של קלינאית תקשורת או תרפיה קבוצתית.