אנשים הסובלים מפיגור שכלי הם בעלי צרכים מיוחדים שזקוקים למסגרות מיוחדות, הן מבחינת הדיור והן מבחינת החינוך.
ילדים בעלי פיגור שכלי לומדים במסגרות של חינוך מיוחדות מגיל שלוש עד 21. בגיל 21 הם יוצאים מהמסגרות החינוכיות התומכות ועוברים לידי הוריהם. המדינה לא מסבסדת עלויות של מוסדות לפיגור שכלי מעל גיל 21 וגם לא מפעילה מטעמה מוסדות כאלה. אנשים שרוצים להכניס את קרוביהם למוסד לפיגור שכלי (מעל גיל 21) צריכים לפנות למסגרות פרטיות.
מוסדות לפיגור שכלי מיועדים לכל מי שסובל מפיגור שכלי, בכל הרמות של הפיגור, בכל הגילאים ובכל הרמות התפקודיות של האדם. מוסדות אלה מעניקים מסגרות חיים שלמות בכל הרבדים: מגורים, חינוך, טיפול רפואי, טיפולי שיניים, טיפולים פרא רפואיים, שירותי תעסוקה, תכניות פנאי, שירותים סוציאליים, פסיכולוגיים ופסיכיאטריים, תכניות קידום אישי, חוגים וכדומה.
מוסדות לפיגור שכלי מעסיקים עובדים מתחומים שונים כמו אנשי חינוך, אנשי רפואה, מדריכים, מטפלים ועוד, שכולם מאפשרים לאדם הסובל מפיגור שכלי לקבל את מה שמגיע לו בתוך המוסדות הללו. הצוות המקצועי קובע לכל אדם במוסד תכנית טיפול אישית, תוך שיתוף פעולה עם בני המשפחה, מתוך מטרה לממש את הפוטנציאל האישי של כל אדם.
השירותים הניתנים במוסדות
במדינת ישראל פועלים כיום 60 מוסדות לפיגור שכלי אשר נותנים שירותים ל-6,500 איש. בכל מוסד מועסק עובד סוציאלי אשר שומר על קשר הדוק עם המשפחות של הדיירים, מדווח על מה שקורה עם קרוביהם ושומר על קשר עם הקהילה שבחוץ. השירותים אשר ניתנים במוסדות לפיגור שלי נמצאים תמיד תחת פיקוח קפדני של משרד הרווחה.
מוסדות לפיגור שכלי נותנים לדייריהם סביבת מגורים מגוונת מאוד שכוללת את הדברים הבאים:
- מערכת חינוכית – ילדים בעלי פיגור שכלי אשר מתגוררים במוסדות והם בגילאי חינוך חובה, יוצאים ללמוד בבתי ספר לחינוך מיוחד או שהם מקבלים סיוע משלב בבתי ספר רגילים (תלוי ברמת הפיגור).
- שירותי תעסוקה – המוסדות מעניקים לדיירים הבוגרים מסגרות של תעסוקה יצרנית (תעסוקה מיוחד לאנשים עם צרכים מיוחדים) שעליה הם מקבלים שכר מסוים.
- מסגרות פנאי – הדיירים במוסדות מקבלים חוגי העשרה בתחומים שונים למען הרחבת הידע שלהם, למידת דברים חדשים, תעסוקה בשעות הפנאי ומפגשים עם חברים.
- יציאה לנופש – המוסדות מוציאים את דייריהם לנופש בחודשי הקיץ בכל רחבי הארץ או בתוך טריטוריית המסגרות של המוסדות עצמם.
- דאגה לצרכים הפיזיים – מוסדות לפיגור שכלי מודעים לעובדה שהדיירים שלהם לא תמיד יכולים לדאוג לצרכיהם הפיזיים והאישיים ולכן הם מעניקים להם עזרה בסיסית לסיפוק הצרכים.
- טיפולים רפואיים – בדרך כלל המעונות מפעילים בתוכם מרפאות אשר מעניקות טיפול רפואי מידי, טיפולי שיניים וטיפולים נפשיים במידת הצורך.
- טיפולים פרא רפואיים – הדיירים במוסדות לפיגור שכלי מקבלים גם טיפולים כגון פיזיותרפיה, ריפוי בדיבור וריפוי בעיסוק.
מוסדות מגורים לפיגור שכלי
בישראל ישנם שלושה סוגים של מוסדות מגורים לסובלים מפיגור שכלי: מוסדות ציבוריים שפועלים באמצעות עמותות, מוסדות פרטיים שפועלים באמצעות ידיים פרטיות ומוסדות ממשלתיים שפועלים בחסות המדינה.
כל סוגי המוסדות האלה הם מסגרות מגורים אשר מיועדות לאנשים חסרי ישע או אנשים חלשים אשר ממומנים על ידי המדינה (חוק חינוך מיוחד, קצבאות מביטוח לאומי ועוד), אבל היא מעבירה את האחריות עליהם לחברות פרטיות או לעמותות שפועלות לא למטרת רווח.
מזה כמה שנים (כמעט עשור) יותר מ-50% מהאנשים שסובלים מפיגור שכלי גרים וחיים את חייהם במוסדות פרטיים או ציבוריים ופחות במוסדות ממשלתיים מכיוון שהמדינה רוצה לחסוך בעלויות. בין שלושת סוגי המוסדות ישנם הבדלים בעלויות, בכוח האדם, במידת הפיקוח ועוד. נביא כאן כמה דוגמאות של ההבדלים ביניהם:
ההבדל בין מוסדות מגורים ציבוריים לבין מוסדות מגורים ממשלתיים הוא בראש ובראשונה בנושא האיכות. מוסדות דיור ציבוריים הם בעלי איכות גבוהה יותר מזו של המוסדות הממשלתיים במרבית תחומי החיים כמו למשל בנושא של תנאי המחייה ובנושא של ההתייחסות לדיירי המוסדות. לעומתם, מוסדות דיור ממשלתיים הם עם יתרון גדול בכוח אדם, בפעילויות ובנהלי עבודה.
גם ההבדל בין מוסדות מגורים פרטיים לבין מוסדות מגורים ממשלתיים הוא קודם כל בנושא האיכות. המוסדות הפרטיים לאנשים בעלי פיגור שכלי איכותיים יותר מן המוסדות הממשלתיים בתחומים הבאים: התייחסותם של הדיירים לחיים במוסדות, תנאי המחייה שהם מקבלים ונהלי העבודה במקום. למוסדות הממשלתיים אמנם יש יתרון קטן לאופן ההסתכלות של הדיירים על חייהם במקום, אך בתחום הבריאות, פעילויות הפנאי ותחזוקת מבנים יש להם יתרון גדול על המוסדות הפרטיים.
המוסדות הפרטיים למגורים של אנשים בעלי פיגור שכלי וגם המוסדות הציבוריים דומים אחד לשני באיכויות שלהם, כאשר ישנם הבדלים קטנים מאוד בין השניים: מוסדות הדיור הפרטיים הם בעלי יתרון קטן יחסית בתחום של היחס לדיירים החיים במקום, כוח אדם, נוהלי עבודה ואחזקת המבנים, לעומת מוסדות הדיור הציבוריים שהם בעלי יתרון קטן בפעילויות החברתיות, ביחס של הדיירים לחייהם האישיים במקום, בתנאי המחייה שלהם ובנושא הבריאות.